<h1>רבינו יהונתן מלוניל — הלכ' נדה על נדה</h1>
<h2>דף יא:</h2>
[לשון רי"ף] עד שתחיה המכה, עד כמה, אמר רב שמואל בר יצחק לדידי מיפרשא ליה מיניה דרב, עומדת ורואה יושבת ואינה רואה, ע"ג קרקע ורואה ע"ג כרים וכסתות ואינה רואה, בידוע שלא חיתה המכה. ע"ג כולם ורואה ע"ג כולם ואינה רואה, בידוע שחיתה המכה, וזה דם נדה הוא. משמשת וראתה דם מחמת תשמיש הוא, אינה משמשת וראתה דם מחמת נדה הוא. ואמרינן על הדין פיסקא דמתני' בפירקא קמא [י"א ע"ב] א"ר גידל אמר שמואל לא שנו אלא שלא פסק דם מחמת תשמיש וראתה דם שלא מחמת תשמיש, אבל פסק דם מחמת תשמיש וראתה דם שלא מחמת תשמיש טמאה. עבר עליה לילה אחת בלא תשמיש וראתה טמאה. נשתנו מראה דמים שלה טמאה. [עכ"ל רי"ף]. עד שתחיה המכה, עד כמה, כלומר היאך אנו יכולין להכיר אם חייתה מכת בתול[י]ה אם לאו, ומשני אם כשהיא עומדת על רגליה היא רואה, שמצטערת, וכשהיא יושבת אינה רואה, לפי שאינה מצטערת, וכן כוליה, ש"מ שמחמת צער המכה הורעו לה ראיות אלו ומותרת היא (להשתמש) [לשמש] דאכתי דם בתולים הוא. אי נמי משמשת וראתה דם, כלומר בעוד שהוא בא עליה היא רואה דם מיד אבל אם לא י(ת)בא עליה לא תראה כלל, ש"מ דאכתי מכת דם בתולים היא שלא נתרפאת עדיין, אבל אם היא רואה דם אע"פ שאינה מש(ת)משת ואע"פ שיושבת על גבי כרים וכסתות, בודאי דם נדה וצריכה לשבעה נקיים. לא שאנו אלא שלא פסק דם מחמת תשמיש וראתה דם שלא מחמת תשמיש, כלומר שכל זמן שבועל (אותו) [אותה] הדם שופע, נמצא שלא חייתה המכה עדיין ודם בתולים הוא, אע"פ שראינו שהיא רואה דם שלא בשעת תשמיש, כלומר (נימא) ושמא תאמר תלינן בדם נדה וטמאה ואסורה לשמש דלאו דם בתולים הוא, אפילו הכי טהורה. אבל פסק דם מחמת תשמיש, כלומר שכל זמן שבועל אינו רואה דם נמצא שחייתה המכה, הילכך כיון שראתה אחר תשמיש דין הוא דניתלי בדם נדה. עבר עליה לילה אחד בלא תשמיש, כלומר יום אחד (ולילו שלו) ולילו שלא שמשה בודאי שחייתה המכה, ואם שוב ראתה חיישינן לדם נדות. והא דמספקא לן אימתי חייתה המכה באשה הנבעלת בכל לילה מיירי שאין שהות לבשר ערותה להרפא. נשתנה מראה דם שלה, כלומר שאין זה הדם דומה לדם שיצא ממנה בבעילה ראשונה ושנייה, טמאה, דחיישינן שמא דם נדות הוא.
<h2>דף יב.</h2>
[לשון רי"ף] תנו רבנן החמרין והפועלין והבאין מבית האבל ומבית המשתה נשיהן להן בחזקת טהרה, ובאין ושוהין עמהן בין ערות בין ישנות, במה דברים אמורים כשהניחה בחזקת טהרה, אבל הניחה בחזקת טמאה לעולם היא בחזקת טמאה עד שתאמר לו טהורה אני. גרסינן בכתובות [ע"ב ע"א] אמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה. והיכא דלא הוחזקה נדה, ותבעה בעלה ואמרה לו טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אינה נאמנת, ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת [שם כ"ב ע"ב]. [עכ"ל רי"ף]. (ורואה) [ושוהין עמהן] בין ערות בין ישנות, כלומר אפילו הן ישנות אינו צריך להעיר אותן משנתן [לשואלן] אם הן טהורות אם לאו, משום דמוקמינן לה אאותה חזקה שהניחה טהורה, כדמפרש ואזיל. אבל אם הניחה בחזקת טמאה וכו', אע"פ שעברו כמה ימים שהיתה יכולה להטהר מטומאתה ולטבול, הרי היא מוחזקת לו בחזקת איסור, עד שישאל את פיה ותאמר נטהרתי מטומאתי. הוחזקה נדה בשכנותיה, כלומר אפילו לא ידעו השכינות ידיעה ברורה שנדה [היא], אלא רואין אותה שלובשת בגדים משונים שרגילה ללבוש בעוד שהיא נדה, אם בא עליה בעלה אחר כן לוקה עליה משום נדה, דחזקה כידיעה גמורה דמיא, כדאמרינן [קידושין פ' ע"א] שורפין תרומה על החזקות. וא"ת גם האשה שאמרה נמי טהורה אני אין לו להאמין בה, כיון שהוחזקה בה בנדה בשכינותיה. אבל אם לא הוחזקה נדה בשכינותיה ושאל את פיה פעם אחת ואמרה לו נטמאתי, אע"פ שחזרה ואמרה טהורה אני אלא שרציתי להתל בך אין לו להאמין (נדה) [אותה], אלא א"כ נתנה לו אמתלא לדבריה מקובלת על הלב שהיה הדין עמה לומר כן, כגון שתאמר חולה הייתי באותה שעה ולא רציתי שתצ(ט)ער אותי, אי נמי שמועה קשה שמעתי והיתה (התאבלת) [מתאבלת] עליה ולא רצת להודיעו שלא יצטער גם הוא, אי נמי אכסניים היו עמה בבית ונתייראה שלא ירגישו בהן, ובדומה לאלו הטענות, יש לו להאמין בה בדבריה האחרונים אע"פ שסותרים את (האחרונים) הראשונים.
<h2>דף יב:</h2>
[לשון רי"ף] גרסינן בנדה ת"ר כל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש, ואין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות, ויוציא ולא יחזיר עולמית דברי רבי מאיר, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר משמשת בשני עדים והן עיוותיה ותיקוניה. וכבר פירשנוה בכתובות שילהי פרק אלמנה ניזונית. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס. [עכ"ל רי"ף]. כל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש, כלומר אשה שאין לה וסת קבוע שתעמוד חדש ידוע או חצי חדש או רביע חדש ידוע, אלא פעמים חדש ופעמים חצי חדש פעמים לרביע חדש. הילכך אסורה לשמש, לפי שלא תדע מתי יהיה סמוך לוסתה, ופעמים שתראה בשעת תשמיש ונמצא הוא בא לידי כרת. ואין לה כתובה, כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה. ולא פירות לבעל, אם יש לה נכסי מלוג קנסי ליה כדי שיש[נ]אנה ויגרשנה. ולא מזונות, אם לותה ואכלה לא יפרע הבעל. ולא בלאות, שאם הביאה לו מלבושין, וקימ' [לן] שמותר הבעל ללבשן, כדאמרינן [כתובות ע"ט ע"ב] גלימא מכסי לה ואזיל עד דבלי, ולא אמרינן האי מכליא קרנא, הילכך לא ימכור אותן מיד ויקח מדמיה קרקע והוא יאכל פירות, דכיון שאפילו כשתהיה ישנה וקרוחה מכאן ומכאן יכול למכרן בקצת דמים, לא חשבינן דמיכליא קרנא, דקימא לן [שם] שאם רוצה לגרשה יחזיר אותן בלאות לה. אבל באשה שאין לה וסת קנסינן לה שהפסידה אפילו אותן בלאות דקיימין בשעת גירושין, כדאמרינן גבי זינתה תחתיו [שם ק"א ע"א] זינתה הפסידה בלאותיה קיימין, שרוצה לומר הפסידה בלאות מנכסי מלוג שלה שהן קיימין באותה שעה, ויהיו של בעל ולא לה. וקמ"ל הכא שאע"פ שאמרו חכמים דקנסינן לבעל שלא יאכל פירות נכסי מלוג שלה, ולא ילבש גלימא אחרת שהביאה לו לכתחלה, אבל אם אכלן ולבשן לא יחזיר לה אותן בלאות, אע"פ שמחזיר לה קרקע שלה אע"פ שאכל הפירות, אבל במטלטלין כמי שאכל הכל חשבינן להו והפסידה, כדי שלא תהיינה רגילות להנשא לבעל כיון שאין לה וסת קבוע. ויוציאנה ולא יחזיר עולמית, כלומר ואפילו תתרפא אחר כך, כדי שלא יאמר אלו הייתי יודע שהיתה יכולה להתרפ[א]ות לא הייתי מגרשה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. משמשת בשני עדים, והן הן עוותיה ותיקוניה. ומפרש הרב ז"ל בהלכות של מסכת כתובות בפרק אלמנה ניזונית [דף ס' ע"ב] בלשון הזה, הן הן עוותיה ותיקוניה, שאם תשמש פעם ראשונה ושנייה ושלישית וימצא דם על עד שלו או שלה בכל פעם ופעם הרי עיוותיה, שהוחזקה נדה כל ימיה, ויוציאנה בלא כתובה, ואין לה לא פירות ולא מזונות ולא בלאות, דלאו בת תשמיש היא דלא חזיא לביאה. ולא יחזיר עולמית, ואע"ג דהדר איתקן, דאי אמרת יחזיר זימנין דאזלא ומינסבא לאחר ומיתקנא, ויאמר אילו הייתי יודע [שכן הוא אפילו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה, ונמצא גט בטל ובניה] ממזרים. ואם שמשה בשני עדים אחד לו ואחד לה ג' פעמים ולא נמצא דם לאחד מהן, הן תיקוניה, והרי היא ככל הנשים. כלומר פליג רבי חנינא בן אנטיגנוס ואומר שאע"פ שאין לה וסת קבוע, כיון שאינה רואה דם בכל תשמיש ותשמיש אין לו לגרשה בלא כתובה, דהא בת ביאה היא אע"פ שאין לה וסת, ולא תפסיד כתובתה משום דדילמא מקלקלא לזה, לפי שיש לו להזהר מזה, שאם רגילה לראות פעמים לט"ו ופעמים לי' פעמים לה' ימים אכתי יש לה ווסת מיקריא, דהא יש לה ווסת שעומדת בטהרה ד' ימים ויכול לבעול באותן ד' ימים לחדיהו, והלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס.
<h2>דף יד.</h2>
[לשון רי"ף] היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב, שיציאתו הנייה לו כביאתו. גמ' אלא היכי עביד, אמר רב הונא משמיה דרב נועץ צפרניו בארץ עד שימות הגיד. [עכ"ל רי"ף]. היה משמש עם הטהורה וכו', אלא היכי עביד, אמר רב הונא משמיה דרב(א) נועץ צפרניו בקרקע, כלומר ובנעיצת צפרניו בקרקע יזיק לעצמו ויצטער ומתוך אותו צער ימות האבר שלו, ויפרוש ממנה בלא הנאה.
<h2>דף יט.</h2>
[לשון רי"ף] ת"ר ואשה כי תהיה זבה [ויקרא א'], אין לי אלא אשה גמורה, מנין לרבות את הקטנה, ת"ל ואשה, מכאן אמרו בת יום אחד לנדה בת עשרה ימים לזיבה. פירוש כיון דלא הויא זבה אלא עד שתראה ג' ימים אחר ז' ימי נדה, לא משכחת לה למהוי זבה פחות מבת עשרה ימים. כי תהיה זבה, יכול אפילו זבה מ"מ תהא טמאה, ת"ל והיא גלתה את מקור דמיה, לימד על הדמים שאינן אלא מן המקור. יכול כל מראה זוב תהא טמאה, ת"ל דם, אי דם יכול אין לי אלא מראה אחד, כשהוא אומר דמיה מלמד שדמים הרבה טמאים בה, האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג, בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי, וב"ה מטהרין. פירוש ב"ה דרשי והיא גלתה את מקור דמיה הרי כאן שנים, וטהרה ממקור דמיה הרי כאן שנים, הרי ארבעה, והא אנן חמשה תנן, אמר רבי חנינא האי שחור אדום הוא אלא שלקה. וב"ש סברי הני תרתי אחריני נמי מילקי לקו. ומנא לן דאיכא דם טהור באשה, דילמא כל דם דאתי מינה טמא, א"ר חמא בר יוסף א"ר הושעיא דאמר קרא [דברים י"ז] כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם וגו', בין דם טמא לדם טהור. [עכ"ל רי"ף]. יכול אפילו זבה מכל מקום תהא טמאה, כלומר אפילו לא יצא הדם מן המקור אלא מן העלייה או מן הצדדין יהא טמא, ותנן [י"ז ע"ב] דם הנמצא בפרוזדור טמא, שחזקתו לא בא אלא מן המקור, והנמצא בעלייה טהור. יכול כל מראה זוב, כלומר אפילו לא יש לו מראה מחמשה דמים שאמרו חכמים [י"ט ע"א] שהן טמאין באשה, כגון האדום והשחור וירקרק [וכקרן כרכום] וכמימי אדמה וכמימי מזג.
<h2>דף מא:</h2>
[לשון רי"ף] בבשרה, מלמד שהיא מיטמאה מבפנים כבחוץ. והלא דין הוא, ומה אם הזב שהוא טעון ביאת מים חיים אין מטמא בפנים כבחוץ, נדה שאינה טעונה ביאת מים חיים אינו דין שלא תטמא בפנים כבחוץ, ת"ל בבשרה, מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ. אין לי אלא נדה, זבה מנין, ת"ל זובה. [עכ"ל רי"ף]. בבשרה, מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ, דכתיב [ויקרא ט"ו] דם יהיה זובה בבשרה, והוא תיבה מיותרת דלא צריכא לומר, אלא בא לרבות שאע"פ שלא יצא עדיין הדם לחוץ והוא בין השנים, כיון שנעקר ממקומו מן המקור טמא הוא, כדאמרינן [מ"ב ע"ב] דם שבין השנים טמא, מה שאין כן בטומאת קרי, שאינו מטמא אע"פ שהוא נעקר ממקומו כיון שלא יצא לחוץ, כדתנן [מ' ע"א] היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו אוחז באמה כדי שלא יצא הקרי ובולע את התרומה. ביאת מים חיים, שאינו נכתב במים חיים אלא בזב, דכתיב [ויקרא ט"ו] ורחץ את בשרו במים חיים וטהר, ובאפר חטאת דכתיב [במדבר י"ט] מים חיים אל כלי, ובצפרי מצורע דכתיב [ויקרא י"ד] וטבל אותם בדם הצפור השחוטה ובמים החיים, אבל בנדה ובבעל קרי ובמצורע ובטמא מת לא נזכר שם מים חיים, וכיון שהזכיר שנים ושלשה מקומות ולא הזכיר במקומות אחרים, ש"מ דלא צריכי מים חיים.
<h2>דף סג:</h2>
[לשון רי"ף] ת"ר והזרתם את בני ישראל מטומאתם [ויקרא ט"ו], מיכן א"ר יאשיה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה, אמר רבא עונה. וכמה עונה, או יום או לילה. א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה, אפילו הויין לו בנים כבני אהרן מתים, שנאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם וגו', וכתיב והדוה בנדתה וגו', וסמיך ליה אחרי מות. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין לו בנים זכרים, שנאמר [שם י"א] ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור, וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר. רבי יהושע בן לוי אמר הויין לו בנים שראוים להוראה, שנאמר ולהבדיל ולהורות. [עכ"ל רי"ף]. וכמה עונה, אמר רבא או יום או לילה. ומפורש במסכת נדה [ס"ג ע"ב] מאי עונה, אותה עונה, כלומר אם היא רגילה לראות דם בחצי היום או בשעה עשירית..., מקרה יום חייב לפרוש ממנה כל אותו יום עצמו, אבל כל הלילה שלה, מותרת לשמש בכל הלילה. אי נמי אם הי[ת]ה רגילה לראות בשעה שנייה מן היום, אותה שעה אסורה לשמש [אבל כל הלילה שלפני' מותרת לשמש. וכן אם רגילה לראות בלילה פורש ממנה עונה אחת] כלומר אותה הלילה, אבל כל יום שלפני הלילה מותרת לשמש, ואפילו רגילה לראות בשעה שנייה מן הלילה אינה צריכה לפרוש מבעלה אלא אותה שעה ראשונה מן הלילה לחודה, וכל יום שלפניה מותרת. אפילו הויין לו בנים, כלומר אפילו אם היו לו (בנים) קודם לכן בנים חשובים שיהיו כבני אהרן, מתים בשביל אביהם, שנאמר [ויקרא ט"ו] והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא וגו', וסמיך ליה והדוה בנדתה, כלומר חייבין אתם להזהיר את בני ישראל שיסורו מנשותיהן סמוך לוסתן כדי שלא יבואו על הנדה, ואם לאו מתים בניהם, כמו שמתו בני אהרן בחיי אביהם. הוויין לו בנים זכרים, כלומר בשביל אותו זכות, שנאמר [שם י"א] ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור וגו', וסמיך ליה [שם י"ב] אשה כי תזריע, כלומר כשתבדילו עצמכם כל כך שלא תבואו לידי טומאה, דהיינו שתפרשו סמוך לוסתה כדי שלא תבאו על הנדה תזכו לאשה כי תזריע וילדה זכר. בנים שראויים להוראה, בנים ראוים להיות מורין הוראה בישראל מרוב חכמתן. שנאמר ולהבדיל וסמיך ליה ולהורות, כלומר כשתבדילו יהיו לכם בני הוראה.
<h2>דף סד:</h2>
[לשון רי"ף] מתני' תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת, ב"ש אומרים נותנין לה ד' לילות, וב"ה אומרים עד שתחיה המכה. הגיע זמנה לראות ונישאת, ב"ש אומרים נותנין לה לילה הראשון, וב"ה אומרים עד מוצאי שבת ד' לילות. ראתה ועודה בבית אביה, בית שמאי אומרים נותנין לה בעילת מצוה, ובית הלל אומרים כל הלילה שלה. [עכ"ל רי"ף]. תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת, כלומר לראות דם כדרך כל הנשים. נותנין לה ארבעה לילות, כלומר מתירין אנו אותה להבעל אע"פ שתראה דם כל אותן ארבעה לילות, לפי שדם בתולים הוא והתורה התירתו. אבל מארבעה לילות ואילך אסור לשמש, דחיישינן דילמא דם נדות הוא. וב"ה מתירין להבעל כל זמן שלא חיתה המכה מחמת בעילה ראשונה, ואפילו לאחר כמה לילות, דכיון שלא חיתה המכה תלינן כל דם שהיא רואה בדם בתולים. ובגמרא מפרש כיצד אנו יודעים אם חייתה מכתה אם לאו. ודוקא בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, דדם נידה מסולק ממנה, הוא דשרינן כל כך, אבל אם הגיע זמנה לראות, שכל כך היא גדולה, אין נותנין לה אליבא דב"ש אלא לילה אחת לדם בתולים, ואליבא דב"ה ארבעה לילות, והינו עד מוצאי שבת, דהא קימא לן [כתובות ב' ע"א] דבתולה נשאת ביום רביעי, ומשמשת ליל חמשה וליל ששה וליל שבת וליל מוצאי שבת. והאי דנק(ת)[ט] לילות, הוא הדין לימים, דלא חיישינן לדם נדות כלל, מדלא קתני ד' עונות, אלא האי דנקט (עונות) [לילות] משום דלאו אורח ארעא למיבעל ביממא, כדאמרינן [ט"ז ע"ב] ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום, לפי שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, וכתיב [ויקרא י"ט] ואהבת לרעך כמוך. ראתה ועודה בבית אביה, כלומר שכל כך היא גדולה שהגיע זמנה לראות וראתה קודם שנשאת וטבלה לדם ראייתה, אין מתירין אותה להבעל אע"פ שהיא רואה דם מחמת בעילה, אלא בבעילה ראשונה בלבד, אע"פ שהיא רואה באמצע ביאה אין אומרים לו שיפרוש ממנה מיד (אלא) כדין מי שהיה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי שאומרים לו שינעוץ צפרניו בקרקע עד שימות האבר ופורש [שבועות י"ח ע"ב], אלא גומר ביאתו ופורש, ושוב לא יבא עליה, דחיישינן שמא מחמת אותה בעילה נתעורר המקור שלה שממנו דם נדות יוצא, ושמא ראתה ממנו טיפת דם כחרדל ואין ידוע מחמת דם בתולים שקדם לראייתה. וב"ה מתירין לה כל הלילה לשמש.
[לשון רי"ף] גמ' עד שתחיה המכה, אמר ר"נ בר יצחק ואפילו ראתה, ממאי מדקתני סיפא ראתה ועודה בבית אביה ופליג בין ראתה ולא ראתה, מכלל דרישא בין ראתה בין לא ראתה. תניא נמי הכי בית הלל אומרים עד שתחיה המכה, בין ראתה בין לא ראתה. [עכ"ל רי"ף]. גמ' עד שתחיה המכה, דהינו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות כלל, אין אנו חוששין לדם הבא מן המקור ש(ר)בא מחמת בעילה ויתערב בדם בתוליה, אלא תלינן כל דם שתראה כל זמן שלא (חייבה) [חייתה] המכה בדם בתולים, ואע"פ שראתה דם פעם אחת או שנים בבית אביה, שנשתנו עליה סדרי בראשית שהקדימה לראות יותר משאר נשים. ממאי, כלומר מנא לן דשרינן עד שתחיה המכה אע"פ שראתה בקטנותה, מדקתני בסופה, כלומר כשהגיע זמנה לראות, ותני שאם ראתה מחמרינן עלה ולא שרינן לה אלא לילה ראשונה, והיכא שלא ראתה נותנין לה ארבעה לילות, ובתינוקת שלא הגיע [זמנה] לראות לא מפליג ותני שאם ראתה מחמרינן בין ראתה בין לא ראתה, ש"מ דדין ראתה כדין שלא ראתה, ושרינן לה עד שתחיה המכה.
[לשון רי"ף] עד שתחיה המכה, עד כמה, אמר רב שמואל בר יצחק לדידי מיפרשא ליה מיניה דרב, עומדת ורואה יושבת ואינה רואה, ע"ג קרקע ורואה ע"ג כרים וכסתות ואינה רואה, בידוע שלא חיתה המכה. ע"ג כולם ורואה ע"ג כולם ואינה רואה, בידוע שחיתה המכה, וזה דם נדה הוא. משמשת וראתה דם מחמת תשמיש הוא, אינה משמשת וראתה דם מחמת נדה הוא. ואמרינן על הדין פיסקא דמתני' בפירקא קמא [י"א ע"ב] א"ר גידל אמר שמואל לא שנו אלא שלא פסק דם מחמת תשמיש וראתה דם שלא מחמת תשמיש, אבל פסק דם מחמת תשמיש וראתה דם שלא מחמת תשמיש טמאה. עבר עליה לילה אחת בלא תשמיש וראתה טמאה. נשתנו מראה דמים שלה טמאה. [עכ"ל רי"ף]. עד שתחיה המכה, עד כמה, כלומר היאך אנו יכולין להכיר אם חייתה מכת בתול[י]ה אם לאו, ומשני אם כשהיא עומדת על רגליה היא רואה, שמצטערת, וכשהיא יושבת אינה רואה, לפי שאינה מצטערת, וכן כוליה, ש"מ שמחמת צער המכה הורעו לה ראיות אלו ומותרת היא (להשתמש) [לשמש] דאכתי דם בתולים הוא. אי נמי משמשת וראתה דם, כלומר בעוד שהוא בא עליה היא רואה דם מיד אבל אם לא י(ת)בא עליה לא תראה כלל, ש"מ דאכתי מכת דם בתולים היא שלא נתרפאת עדיין, אבל אם היא רואה דם אע"פ שאינה מש(ת)משת ואע"פ שיושבת על גבי כרים וכסתות, בודאי דם נדה וצריכה לשבעה נקיים. לא שאנו אלא שלא פסק דם מחמת תשמיש וראתה דם שלא מחמת תשמיש, כלומר שכל זמן שבועל (אותו) [אותה] הדם שופע, נמצא שלא חייתה המכה עדיין ודם בתולים הוא, אע"פ שראינו שהיא רואה דם שלא בשעת תשמיש, כלומר (נימא) ושמא תאמר תלינן בדם נדה וטמאה ואסורה לשמש דלאו דם בתולים הוא, אפילו הכי טהורה. אבל פסק דם מחמת תשמיש, כלומר שכל זמן שבועל אינו רואה דם נמצא שחייתה המכה, הילכך כיון שראתה אחר תשמיש דין הוא דניתלי בדם נדה. עבר עליה לילה אחד בלא תשמיש, כלומר יום אחד (ולילו שלו) ולילו שלא שמשה בודאי שחייתה המכה, ואם שוב ראתה חיישינן לדם נדות. והא דמספקא לן אימתי חייתה המכה באשה הנבעלת בכל לילה מיירי שאין שהות לבשר ערותה להרפא. נשתנה מראה דם שלה, כלומר שאין זה הדם דומה לדם שיצא ממנה בבעילה ראשונה ושנייה, טמאה, דחיישינן שמא דם נדות הוא.
[לשון רי"ף] הגיע זמנה לראות ונשאת וכו'. אתמר שימשה בימים, רב אמר לא הפסידה לילות, ולוי אמר הפסידה לילות. רב אמר שימשה בימים לא הפסידה לילות, עד מוצ"ש תנן. ולוי אמר שימשה בימים הפסידה לילות, מאי ד' לילות דקתני ד' עונות. ולרב למה ליה למיתנא ד' לילות, ולוי נמי ניתני ד' עונות, אורח ארעא קמ"ל [דדרכה דביאה] בלילא. [ולוי נמי] ניתני ד' לילות ותו לא, עד מוצ"ש למה לי, הא קמ"ל דשרי למיבעל בתחלה בשבת כדשמואל, דאמר שמואל פרצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואע"פ שמשיר צרורות. [עכ"ל רי"ף]. הגיע זמנה לראות וכו'. שמשה בימים, כלומר בד' ובה' ובו' ובז', לא הפסידה לילות לשמש, דלאו דוקא נקט לילות אלא משום דאין דרך לשמש ביום, משום דישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום, אלא אם בא לשמש ביום כדרך שאמרו חכמים [י"ז ע"א] תלמיד חכם מאפיל בטליתו ומותר, לא הפסידה לילות לשמש אע"פ שהיא רואה דם מחמת תשמיש, דכיון דתנא ארבעה לילות ולא תנא ארבעה עונות דהוה משמע או יום או לילה, ש"מ דשמונה עונות התירו להם חכמים. ולוי סבר דהאי לילות עונות רוצה לומר, ובשני ימים [ו]לילות שלהם ששמשה שוב אינה יכולה לשמש. אבל בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שאמרו ב"ה עד שתחיה המכה ליכא לאיפלוגי רב ולוי, דהתם נמי בין ביום בין בלילה היא מותרת לשמש, דהא לא הוזכרו בה לא לילות ולא ימים. דשרי למבעל בתחלה בשבת, ולא אמרינן לדם הוא צריך לפתחו הוא צריך וליתסר, אלא אמרינן להנאת עצמו הוא קא מיכוין ושרי, ודבר שאין מתכוין הוא ומותר לדברי הכל. וא"ת פסיק רישיה ולא ימות הוא, ואמרינן מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. לא היא, דהא אמר שמואל יכול אדם לבעול כמה בעילות בלא דם, כלומר בהטייה. פרצה דחוקה, שיש לו בכותל פתח אחד צר ודחוק הרבה שאי אפשר לאדם לצאת ולבא שלא יפיל מצרורות ואבני הכותל ומרחיבו, אפילו הכי מותר ליכנס וליצא בשבת, ולא חשבינן ליה כמתקן, כיון דאפשר ליכנס בו על ידי הדחק, הכא נמי כבר התחיל לבעול שני לילות לפני זה, אע"פ שאינו מוצא כל כך פתח פתוח והוא מרחיבו (בפעת) [בפעם] שלישית שהוא ליל שבת לאו כמתקן הוא. ואע"ג דהכא משמע דלא שרינן לכתחלה לבעול אלא א"כ התחיל פעם ושתים לפני השבת, הא פסקינן בפ"ק דכתובות [ו' ע"א] דמותר לבעול בתחלה בשבת מהאי טעמא דלהנאת עצמו קא מיכוין כדפרשית לעיל.
[לשון רי"ף] איתמר בעל ולא מצא דם [וחזר] ובעל ומצא דם, ר' חנינא אמר טמאה, ורב אסי אמר טהורה. ר' חנינא אמר טמאה, אם איתא דהוה דם בתולים מעיקרא הוה אתי. רב אסי אמר טהורה, דלמא איתרמי ליה כדשמואל, דאמר שמואל יכול אני לבעול כמה בעילות בלא דם. ואידך, שאני שמואל דרב גובריה. והלכתא כרבי חנינא, דספק איסור לחומרא. אמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשון, וה"מ דלא ראתה, אבל ראתה אין נותנין לה אלא בעילת מצוה ותו לא. [עכ"ל רי"ף]. בעל ולא מצא דם ובבעילה שנייה מצא דם, מספקא לן אם האי דם של בעילה שנייה אם דם בתולים הוא אם לא. רב אמר טהורה, דדילמא הטה בבעילתו ומצא פתח פתוח ולא קריעי יריעה של בתוליה עד ביאה שנייה שלא הטה כלל [ר' חנינא אמר טמאה דשמואל לא שכיחא]. והלכתא כרבי חנינא, וספק איסורא לחומרא. ודוקא בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות הוא דאיצטריכינן לחומרא כרבי חנינא, לפי שהתירו בה חכמים עד שתחיה המכה, דאי בתינוקת שהגיע זמנה לראות, הא כבר פסקינן לקמן דבועל בעילת מצוה לחודה ופורש עד שתשב שבעה נקיים כדין זבה ותטבול. ובירושלמי [ברכות פ"ב ה"ו] משמע שאפילו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אזלינן לחומרא דבועל בעילת מצוה ופורש, דאמרינן לקמן רבי ינאי (פסק) [ערק] אפילו (בתינוקת) [מתינוקת] שלא הגיע זמנה לראות ונשאת, כלומר לא רצה להתיר לבעול יותר מבעילת מצוה לחודה אפילו בכי האי גונא תינוקת שלא הגיע זמנה. ולפום האי גמרא שוב אין אנו צריכין לפסוק כרבי חנינא, דלכולי עלמא מיתסר לבעול מכיון שפורש ממנה, ויש לומר דנפקא לן מינה טובא שאם אמרה לו בשעת ביאה שנייה אני שופעת דם, יש לו להחמיר ולתלות בדם נדה וינעוץ עשרה צפרניו בקרקע עד שימות האבר.
<h2>דף סה:</h2>
[לשון רי"ף] ראתה ועודה בבית אביה, ב"ש אומרים נותנין לה בעילת מצוה, וב"ה אומרים כל הלילה שלה. רב ושמואל דאמרי תרוייהו הלכתא בועל בעילת מצוה ופורש, דתניא רבותינו חזרו ונמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש. אמר עולא כי הוו בה ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש בתינוק(ו)ת לא הוו מסקי מינה [אלא] כדמסיק תעלא מבי כרבא, ומסיימו הכי בועל בעילת מצוה ופורש. ירושלמי [ברכות פ"ב ה"ו] שמואל אמר כל ההיא הלכתא דרישא דפירקא אחרינא דנדה להלכה אבל לא למעשה. רבי ינאי ערק אפילו מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת. בעון קומי רבי יוחנן מהו לתלות בדם המכה, ולא הורה, מהו לבעול בעילה שניה, אמרין לתלות בדם המכה ולא הורה לבעול בעילה שניה הוא מורי וכו'. [עכ"ל רי"ף]. רבותינו חזרו ונמנו, כלומר שהגיע זמנה לראות וראתה בבית אביה שהתירו לה (ב"ד) [ב"ה] כל הלילה, הסכימו תלמידיו אחריו לדעת ב"ש שבועל בעילת מצוה ופורש. והאי בועל בעילת מצוה ופורש דקאמרינן, לא פורש מיד הוא, דא"כ נמצאת יציאתו הנאה לו כביאתו, אלא ממתין עד שימות האבר, ופורש מיד מן המטה או שפורשת מאצלו. ולנעוץ צפרניו בקרקע עד שימות האבר אינו צריך, שהרי התירוהו לגמור, אלא עומד עליה עד שימות האבר ופורש, וזהו גמר ביאה דאמרינן. (דאסור) [ואסור] לעשות עמה שום הרגל אחר כך כנדה גמורה. וקבלנו מרב מובהק כי מפני זה החומר נהגו של בית רבי, כדי שלא יבואו לידי זה הספק בבעילת מצוה.
[לשון רי"ף] ת"ר נשאת וראתה דם מחמת תשמיש, משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לאחר, [נשאת לאחר והיתה רואה דם בשעת תשמיש, משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לאחר]. עד כמה מותרת לינשא, עד שלשה, יתר מכן לא תנשא עד שתבדוק עצמה. כיצד בודקת עצמה, מביאה שפופרת ובתוכה מכחול ומוך מונח לו על ראשו, נמצא דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור, ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדין. ואם יש לה וסת תולה בוסתה. ואם יש לה מכה תולה במכתה. ואם היתה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה. ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא. שפופרת אבגורי מבגר לה, אמר שמואל שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה. אמר [ליה] ר"ש [ב"ל לרבי יוחנן] ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל ראשון, [א"ל] לפי שאין כל אצבעות שוות. ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי, לפי שאין כל הכחות שוות. [עכ"ל רי"ף]. נשאת וראתה דם מחמת תשמיש, כלומר שקשה לה התשמיש, משמשת פעם שנייה, דשמא מחמת אבר אחר ראתה, ואינה מוחזקת בכך עד שלשה פעמים. ומגרשה. ומשמע שנותן לה כתובה, דהאי אשה יש לה ווסת קבוע, ואם לא היתה משמשת עתה לא תראה, אלא שהיא רואה מחמת זה הבעל שאינו יודע לבעול, או שמא בועל אותה באכזריות. ומשום האי טעמא נמי שרינן לה להנשא לאחר, דאמרינן שמא השני נוח לה והראשון קשה הימנו, שאין כל האצבעות שוות, דשמא אבר ראשון ארוך יותר מדאי ומגיע בשעת בעילה למקום המקור. ומותרת להנשא לשלשה בני אדם. אבל לרביעי לא תנשא, שהרי מוחזקת אשה זו שאינה יכולה לסבול שום ביאה שבעולם. ואם תינשא לרביעי, נראה לן שאין לה כתובה כלל, דהא לאו בת ביאה היא. ולכל אחד ואחד מאלו השלשה בני אדם מותרת לבעול ג' פעמים, ואפילו מן השלישי [אין] מחזיקין לה בכך, אע"פ שראתה בביאה ראשונה ושנייה, לפי שאין כל הכחות שוות, כלומר שמא (משנה) [משגה] היה, שזה השלישי מחמת תאותו שהיתה רבה וחומד לה בבעילה ראשונה ושנייה לא נזהר בתשמישו לבעול בנחת ביישוב הדעת, עד בעילה שלישית שיתיישב בבעילתו ולא יזיקנה. אם נמצא דם בראש שפופרת בידוע שהוא מן המקור, ודם הבא מן המקור טמא הוא. ואם לאו, שאין הדם בראש השפופרת אלא בצידי השפופרת, בידוע שהוא מן הצדדין, ואין דם טמא הוא אלא דם טהור. ואם יש לה ווסת, כלומר ואם אחת מאלו הג' פעמים שנבעלה לשלישי היתה מהן שעת ווסתה, כלומר שרגילה לראות באותו יום, מותר לבעול פעם רביעית לנסות אם תראה בביאה רביעית ואם לאו. ואם יש מכה בבשרה באותו מקום, תולה זה הדם באותה מכה, ואינה מוחזקת בזה ולא תתגרש, דהא לאו דם ראייה הוא אלא דם מכה. ואם לא היה דם המכה היוצא ממנה שלא בשעת ביאה כמו מראה אותו דם שרואה בשעת תשמיש, אינה תולה, הילכך תתגרש. שפופרת אבגורי מבגרא לה, כלומר הלא כל שפופרת של קנה הוא חד וחותך כל מקום שנוגע בו, ומשני לא בשפופרת של קנה אלא בשפופרת של אבר וראשו עב ואינו חותך. ואיבעית אימא בשפופרת של קנה לא..., כלומר שהכפיל ראש השפופרת לתוך חלל השפופרת ואינו חותך. ובראש השפופרת משים מכחול... מוך ודבר רך שבולט לחוץ. אם יש באותו מוך דם בידוע שהוא מן המקור וטמא הוא, ואם לא בידוע שהוא מן הצדדין, ואינו נקרא דם נדה וטהורה לבעלה.
<h2>דף סו.</h2>
[לשון רי"ף] שבעת ימים תהיה בנדתה, ולא בזיבתה כל שבעה. יכול עד שתהא רואה דם כל שבעה, ת"ל תהיה, אע"פ שאינה רואה. ומנין שאינה טובלת מבעוד יום, ת"ל שבעת ימים תהיה בנדתה, תהיה בנדתה כל ז'. [עכ"ל רי"ף]. שבעת ימים תהיה בנדתה, ולא בזיבתה (ל)כל שבעה, כלומר בנדה אין אנו חוששין אם היא רואה כל שבעת ימים, ובלבד שתפסוק ליום שביעי מן המנחה ולמעלה, טהורה היא לבעלה אחר (אכילתה) [טבילתה] לליל יום שמיני, אבל אם בזיבתה אנו קפדין שלא (שלא) תראה כלל, דנקיים לגמרי בעינן, ואותו יום שהיא רואה בו אינה עולה למנין שבעה, ואם רואה ביום ג' או ביום ששי אינה סופרת. וצ"ע אמאי לא חזי מדכתיב [שם ט"ו] ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים, ומתרגמינן ואם פסקת מדובה וגו'. הילכך צריך לפר(ו)ש בנדתה כל שבעה, ר"ל שאינה יכולה לטבול ביום שביעי לנדתה עד שתחשך לגמרי, ותטבול בליל שמיני ותטהר לבעלה באותו הלילה עצמו, דבעלה (חולה) [חולין] הוא ואינו צריך הערב השמש אחר טבילה. ולא בזיבתה כל שבעה, ותוכל לטבול ביום שביעי [של] נקיים [כדתניא] [פסחים צ' ע"ב] כל חייבי טבילות שבתורה טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה. ויולדת דאיתקש לנדה דכתיב [ויקרא י"ב] כימי נדת דותה תטמא. יכול עד שתהא רואה דם כל שבעה, לא תהא נדה אסורה לבעלה אלא א"כ היא רואה בכל יום ויום, ת"ל תהיה, אע"פ שאינה רואה אלא יום אחד או שעה אחת, ואפילו דם טיפה כחרדל, צריכה למנות שבעה ימי נקיים, ומניין שאינה טובלת מבעוד יום, כלומר שאינה טובלת ביום שביעי ותטהר למוצאי יום שביעי, כדאשכחן בטמא מת וכל חייבי טבילות שבתורה שטבילתן ביום שביעי, ובעל קרי שטובל באותו יום עצמו, ת"ל שבעת ימים תהיה בנדתה, כלומר כל אותן שבעת ימים (הויא) [הויה] אחת יש להם, כמו שביום חמשי, אבל זבה מן התורה טבילתה ביום שביעי לנקיים שלה.
[לשון רי"ף] והאי דמרבינן להני י"א יום שבין דם נדה לדם נדה מקראי, לאו דברי הכל הוא, דקי"ל [ע"ב ע"ב] י"א יום שבין דם נדה לדם נדה הלכה למשה מסיני. כללא דנקטינן מהני מתניאתא, דנדה דאורייתא היכא דאתחילא וחזיא דמא חד יומא, ההוא יומא קמא דחזיא ביה תחלת נדה, ומשלמת עליה שבעה יומי, לא שנא חזיא דם בכולהו שבעה ול"ש לא חזיא אלא חד יומא. וכד נפקן שבעה יומי, טבלה ליל שמיני ומשתריא לבעלה. ואי חזיא דם יום ח' הרי עיילא לה בתוך י"א יום שבין דם נדה לדם נדה שהן ימי זיבות. וכיון דחזיא בהו חד יומא הויא לה זבה קטנה, וחיישינן דלמא אתיא למיחזי למחר, הלכך בעיא שימור יום תשיעי. ואי לא חזיא יום תשיעי, טבלה לערב [ליל י'] ומשתריא. ואי חזיא גם ביום ט' בעיא שימור יום עשירי, ועדיין זבה קטנה היא, ואי לא חזיא ביום י', טבלה לאורתא ומשתריא. ואי חזיא גם ביום י', הויא לה זבה גמורה, דהא חזיא תלתא יומין רצופין, ובעיא למיתב ז' נקיים. הכין דינא בהלין יומי זיבות, אי חזיא דם חד יומא [משמרת כנגדו חד יומא], ואי חזיא תרי יומי משמרת להו [נמי] חד יומא, לבר מיומא דחד עשר דלא בעי שימור הואיל ונפקן יומי זיבות, וה"ל יום י"ב תחלת נדה, ואי חזיא ביה מידי הויא לה נדה. כל הדין הוא דינא דאורייתא דהוו עבדן בנות ישראל כל זמן דהוו רבנן בקיאי בחזותא דדמא. וכיון דאימעוט רבנן דהוו בקיאי בהכי וקלשא לה דעתייהו ולא הוו יכלי לאפרושי בין דם טמא לדם טהור, כדאמרי' א"ר יוחנן חוכמתיה דר' חנינא גרמא לי דלא אחזי דמא [דכי] מטמאנה מטהר מטהרנא מטמא, וא"ר זירא טיבעא דבבל גרם לי דלא אחזי דמא, ומה רבא דידע בטיבעא לא חזי אנא אחזי, וחזו נמי דלא ידעי נשי תיקון וסתות, חשו רבנן דלמא משלמי דם טמא לדם טהור וטבלין, ואתו לידי איסורא דכרת, דהא אפשר למהוי כל דם דחזיא בשיתא יומי טהור, וליכא טמא אלא הך דחזיא בשביעי בלחוד, דצריכא (דמישלם) [למשלם] עליה ז' יומי, וכיון דסבירא להו דדם דכולהו ז' טמא הוא אמרי [כד] שלימו לן ז' יומי וטבלן לאורתא ואתו לידי איסורא. הלכך חשו רבנן למילתא, ועבדו הרחקה יתירה לסלוקי כל ספיקי, ואצריכו למיתב שבעה נקיים על כל דם, דלא ליגע לאיסורא דאורייתא. והיינו דאמרינן [בריש פרק התינוקות] [ס"ו ע"א] אמר רב יהודה אמר שמואל התקין רבי בסוודית ראתה יום אחד תשב ששה ימים והוא, שנים תשב חמשה והן, שלשה תשב שבעה נקיים. אמר רבי זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים. ואע"ג דהאי תקנתא [דרבי] בסוודית ליכא למיחש בה למילתא דאיסורא כלל, עבדו רבנן הרחקה יתירה, והנהגו בנות ישראל למיעבד כרבי זירא, דהא אמרינן דהא דרבי זירא הלכה פסוקה היא, כדאמרינן התם [ברכות ל"א ע"א] אין עומדין להתפלל מתוך דין או הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה, היכי דמי הלכה פסוקה, אמר אביי כי הא דאמר רבי זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל (יושבת) [יושבות] עליה שבעה נקיים. והכין נמי עבדינן בימי טוהר דיולדת. ואע"ג דקי"ל כרב דאמר [ל"ה ע"ב] מעין אחד הוא והתורה טימאתו והתורה טיהרתו, כיון דאיכא יולדת בזוב דצריכה שבעה נקיים, בימי טוהר עבדינן נמי הרחקה יתירה כרבי זירא, וכל דם דחזיא בימי טוהר יתבה עליה שבעה נקיים. ובתר הכי טבלה במי מקוה ומשתריא לבעלה ואע"ג דלא נפקן ימי טוהר, כיון דיתבה שבעה נקיים ותו לא חזיא שריא. [עכ"ל רי"ף]. התקין רבי בסודית, שם מקום הוא. ראתה יום אחד תשב ששה והוא, כלומר תשב נקיים ששה ימים חוץ מאותו יום שראתה בו, דדילמא חיישינן שמא דמי האי אשה בימי נדתה היא, אפילו לא ישבה אותן ששה נקיים אלא שתראה בכולן ופסקה בחצי היום היתה טהורה בליל שמיני, כיון שהפסיקה טהרה מן המנחה ולמעלה, ואי בימי זיבה היא לא היתה צריכה לשמור ששה ימי נקיים אלא יום אחד נקי כדין שומרת יום כנגד יום. וכן אם ראתה נמי ב' זה אחר זה הוה סגי לה לשמור יום אחד נקי ואינה צריכה לשימור חמשה ימים נקיים. אלא שמצריכין אנו אותה להם דדילמא (כימי) [בימי] נדה היא (היא) יושבת וצריכה שבעת ימים, (אלא) לראיית דם טיפה כחרדל, אבל כשראתה שלשה ימים רצופין זה אחר זה צריכה שתשב שבעה נקיים לגמרי, ואין אותן השלשה עולין לה מן החשבון כלל, דדילמא בימים הראויין לזיבה שהן אחד עשר יום היא יושבת, וכיון שראתה בהן שלשה ימים רצופין זה אחר זה הויא זבה גמורה וצריכה לישב שבעה נקיים. אמר רבי זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן וכו', כלומר אע"ג דסגי להו בתקנתא דרבינו הקדוש כדפרשי', ממה נפשך בין שהיא בימים הראויין לנדות בין שהיא לימים (הראשונים) [הראויין] לזיבות, אפילו הכי החמירו על עצמן, וחששו שמא לא בדקו יפה יפה בשני ימים שלפני זה שראתה דם טפה כחרדל, ואמרו שאם היו בודקות יפה היו מוצאות בעד שלהן ג"כ טיפת דם דקה מן הדקה כחרדל ובפחות ממנו, ונמצא שראו ג' ימים זה אחר זה רצופין וצריכות לישב שבעה נקיים. ולא מיבעיא שאם מוצאות היום ראייה גדולה שהיה להם לחוש, כיון שכל כך ראתה היום שהמקור שותת דם, ומשמע שזה שני ימים לפני זה היה המעיין פתוח, והילכך יצטרכו להיות יושבות שבעה נקיים, אלא אפילו לא מצאו עכשיו אלא ראייה קטנה טיפת דם כחרדל, שאין (במעין) [המעין] פתוח כל כך, שהיה לנו לומר שאם היה פתוח מלפני שני ימים היה מן הדין להיות היום הראייה גדולה מזה הרבה, אפילו הכי חששו בנות ישראל הקדושות לראיית שני ימים שלפני זה המציאה שראו טיפת דם קטנות, ושלא נכרו בעד שלהן מחמת קטנותו, או שמא לא בדקו יפה יפה בחורין ובסדקין, הילכך יושבות עליהם שבעה נקיים. והכי נמי עבדינן בימי טוהר דיולדת. לא מיבעיא שאם תראה ביום שמיני לזכר או ביום חמשה עשר לנקבה דצריכה שבעת נקיים, דהא בלא ראייה כלל אסורה לשמש כל שבעה ימים אחר השלמת ימי טומאה לזכר וימי טומאה לנקיבה, דדילמא יולדת (שוב) [בזוב] היא דצריכה לישב שבעה נקיים, ואפילו היו(ם) אותן ימי טומאה של זכר נקיים מדם, כגון שלא ראתה כלל באותן הימים אלא בשעת לידה לחודה, אפילו הכי אין עולין לה לספירת זיבתה, דקיי"ל [ל"ז ע"א] דימי זיבה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה, הילכך בלא שום ראייה בעולם אסורה שבעת ימים אחר שבעה לזכר וי"ד לנקבה. אלא אפילו תראה יום אחד באיזה יום שיהיה מימי טוהר, שהם ל"ג יום לזכר או ס"ו לנקבה, בראייה אחת לחודה, צריכה לישב ז' נקיים, דלא פלוג בנות ישראל הקדושות בקבלה שקבלו עליהן ועל זרען שישבו ז' נקיים כלל לכל ראייה שיראו באיזה יום שיהיה, אע"פ שהתורה טהרתו, משום חששא דטועות. ה"מ המפילות ואינן בקיאות בין רוח לנפל הנימוח, שאם תלד רוח אין לה ימי טוהר כלל אפשר שגזרו עליהן שאר לידות הודאות אטו לידות המסופקות. הילכך אפילו בראייה אחת קטנה פחותה מזרע חרדל צריכין לישב שבעה נקיים, ולטבול אחר כן במימי מקווה שנקוו בידי שמים. ואע"פ שאינן מים חיים, כיון שלא נשאבו על ידי אדם כשרות, דתניא לעיל שאין [צריך] לנדה ולזבה (צריך) מים חיים, אלא לזב בלבד שכתוב בו בהדיא [ויקרא ט"ו] מים חיים. ולזב שצריך מים חיים אינו יכול לטבול לא במימי הים ולא במימי טבריא והדומה להם שהם חמים בתולדתו, ולא בשום מים שהן מלוחים, אלא במי מעין שיהיה כל כך גדול שלא יפסוק לא בחורף ולא בקיץ משום ענין בעולם, ושיהיו מימיו מתוקין הראויין לשתייה. והכי תנינן במסכת זבין [מקואות פ"ח מ"ח], ומייתי לה אגב גררא במסכת שבת בפרק שמונה שרצים [ק"ט ע"א]. וחומר של בנות ישראל לא היתה משום ראיית דם טיפה כחרדל, כלומר שיהא משמע דלא מטמאה כשיעור זרע חרדל אלא משום חומרא, דהא תנן בהדיא בנדה [מ' ע"א] כזרע חרדל ובפחות ממנו, אלא עיקר החומרא שהחמירו משום שבעה נקיים הוה לראייה שלשה ימים רצופין, אפילו כשמצאו המעיין שאינו פתוח כל כך אלא בדבר מועט, וכדפרשית לעיל.
[לשון רי"ף] אמר רבא תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים, ל"ש גדולה דשכיחי בה דמים ול"ש קטנה, גדולה מ"ט משום דמחמדא, קטנה נמי מחמדא. [עכ"ל רי"ף]. תבעוה לינשא ונתפייסה, אסורה לשמש עד שתעמוד שבעה נקיים, דדילמא מחמת חימוד לבעילתו שחמדה לו נתחממה וראתה טיפת דם כחרדל ובפחות ממנו ולא הרגישה. לא שנא גדולה ולא שנא קטנה, דקטנה נמי יצר תקיף לה על ידי רצוי.
<h2>דף סו:</h2>
[לשון רי"ף] אמר רבא אשה לא תחוף לא בנתר ולא באהל, נתר מקטיף מזיא, באהל מסריך מזיא. אמר אמימר משמיה דרבא, ואיכא דאמרי דריש מרימר משמיה דרבא, אשה לא תחוף אלא בחמין, ואפילו בחמי חמה, דחמין משרו מזיא. [עכ"ל רי"ף]. וכשהאשה טובלת, צריכה שתעמוד אחרת על גבה ותראה שלא נשתייר [שער] על פני המים, או שתכרוך שערות ראשה בדבר שאינו חוצץ, כגון תיכי חלילאתא שהמים נכנסין בהם. אשה לא תחוף, דקימא לן [ב"ק פ"ב ע"א] דצריכא חפיפת ראשה קודם שתטבול, משום חששא דשמא מסובכין זה עם זה ואין המים נכנסין באותו סיבוך, שהיא צריכה טבילה לכל איבריה מגדול ועד קטון שלא יהא שום מקום באחד מן האיברים שלא יגעו המים בה, אי נמי יש בראש נימא אחת קשורה, ואמרינן [ס"ז ע"א] דנימא אחת קשורה חוצצת, ובחפיפתה במים חמין ובהעבר המסרק בשערותיה נופלות השערות המסובכות והמקושרות. הילכך אין לה לחוף בנתר ובאהל. לפי דנתר מקטף מזיא ומסתבך השער הנתלש והנקטף בין השערות הארוכים ומקשר חד מיניהו ולא עיילי בה מיא. והאהל מסבך השער זה עם זה אע"פ שאינו (משבר) [מקשר] אותם. לא תחוף אלא בחמין, ואע"פ שאין המים חמין כל כך אלא כחמי חמה, אבל בצונן לא, לפי שהמים חמין מרככין את השיער ואינו מסתבך זה עם זה, ואם נקשר זה עם זה מתפרד במהרה במסרק, מה שאין כן במים צונ[נ]ין שהן מקשין את השער ומעבין אותו, ואם נקשר מעט מתקשר הרבה ואין במסרק כח להפרידם אלא בטורח גדול, ושמא לא יתלוש מן הראש על ידי המסרק.
[לשון רי"ף] ואמר רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה בשעת טבילה, ואע"ג דתנן בית הקמטין ובית הסתרים אין צריכין שיבואו בהן המים, נהי דביאת המים לא בעינן מקום הראוי לבא בו מים בעינן, כדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. אמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מעשה בשפחתה של רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת. ותנן במתניתין [מקואות פ"ח מ"ה] נדה שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה, טהורה מטומאתה אבל טמאה היא על גב רוקה. נתנה שערה בפיה קפצה ידה, קרצה שפתותיה, כאילו לא טבלה. האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים, [ואם] הדיח את ידיו במים טהורים, ר"ש אומר ירפה כדי שיבואו בהן המים. בית הסתרים ובית הקמטין אינן צריכין שיבואו בהן המים. [שם פ"ט] אלו חוצצין באדם, חוטי צמר, וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות, קילקי הלב והזקן, ובית הסתרים באשה, לפלוף שחוץ לעין, וגלד שחוץ לעין, וגלד שחוץ למכה, והרטיה שעליה, ושרף היבש, וגלדי צואה שעל בשרו, ובצק שתחת הצפורן, והמלמולין, וטיט היון, וטיט היוצרין וגץ יוני. אי זה הוא טיט היון, זה טיט הבורות, שנאמר [תהלים מ'] ויעלני מבור שאון מטיט היון. ואלו שאינן חוצצין, קילקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש, לפלוף שבעין, וגלד שעל המכה, ושרף הלח ולכלוכי צואה שעל בשרו, וצואה שתחת הצפורן, וצפורן המדולדלת. [עכ"ל רי"ף]. להדיח קמטיה, כגון בית השחי ובית הערוה, שלא יהא בהן דבר חוצץ. ואע"ג דאינן צריכין שיבואו בהן המים, לפי שאינן חשובין כמקום גלוי אע"פ שפעמים הן נגלין, וילפינן במסכת [נדה מ"ג ע"א] דכתיב [ויקרא ט"ו] וידיו לא שטף במים, מה ידיו בגלוי אף כל דבר שהוא בגלוי מטמא אחרים בנגיעתו וצריכין להטהר על ידי מים, אעפ"[כ] (ש)צריכין להדיחם שלא יהי בהם דבר חוצץ, דבע[י]נן שיהיו מתוקנין בענין שאם יגיעו בהם המים לא יהא דבר חוצץ. כל הראוי לבילה, כגון ס' עשרונות, דקים להו לרבנן [מנחות נ"ח ע"ב] דבמנחה גדולה כזאת אדם יכול לבלול אותה בשמן ומתערב השמן לכל פרירה ופרירה שיש באותו סולת, הילכך אע"פ שלא בללה כלל אלא שיצוק השמן על הסולת אין הבלילה מעכבת בידו כלל, אבל במנחה גדולה יותר מזאת, כגון של ס"א עשרונות, קים להו לרבנן שאפילו ירצו לבוללה כל היום לא יתערב היטב, הילכך אם לא בללה בלילתו מעכבת. הכא נמי אם אין באותם הקמטין דבר חוצץ אין מעכבת עליו אם אין מי מקוה נכנס בהן, וכשיש דבר חוצץ בהם שאינן ראוין לטבילה כלל, (הילכך) אע"פ שאין המים צריכין להכנס בהם מעכב בטבילתו אותו דבר חוצץ. והצריכה טבילה אחרת, דכיון שיש בה דבר חוצץ ואין ראוי לביאת מים מעכב, ואע"פ שאין אנו מצריכין אותה שתפתח פיה כל כך עד שיכנסו המים לתוך פיה. נדה שנתנה מעות לתוך פיה, ואע"פ שנמצא שהוצרכה לסגור פיה, טהורה מטומאתה, לפי שאינה צריכה לסגור כל כך שפתיה ושיניה שלא יוכלו המים ליכנס בתוך פיה, הילכך אין מעכבין טבילתה. אבל קרצה שפתותיה דאמרינן לקמן שלא עלתה טבילה, התם מיירי שסגרה שפתותיה היטיב היטיב בענין שלא יוכלו המים ליכנס לתוך פיה בשום ענין, הלכך אין ראוי לביאת מים כלל משום הכי לא עלתה לה טבילה כלל. אבל טמאה היא על גב (רוקא) [רוקה], לפי שבאותן המעות שנתנה לתוך פיה נדבק בהם רוק טמא, אותו רוק שקודם טבילתה, הילכך חוזר אותו רוק ומטמא את האשה טומאת ערב בצאתו מתוך פיה ונותנת המעות בידיה. שאם לא היו המעות בתוך פיה היתה בולעה רוקה בכל עת כמנהג העולם, וכשטבלה לא נשאר בפיה רוק טמא אלא רוק חדש משעה שטבלה שהוא טהור. נתנה שערה בפיה, ונמצא שלא הוטבל השער כלל. קפצה ידה, כלומר יותר מדאי, ונמצא שלא נכנסו המים בין כף ידה לאצבעותיה. וא"ת מאי שנא כשנמצא עצם בין שיניה משנתנה מעות לתוך פיה, לא דמי, דהתם מהודק וחוצץ אבל מעות לא מהדק. מכאן למדנו שאין האשה צריכה לפתוח פיה בשעת טבילתה, דהא קרצה שפתותיה דמהדק להו קאמר, ומשום חתוך השפתים הנראה שהוא מסתתר בקריצתה, אבל סתימת הפה כי אורחא שרי דכיון דלא עביד בחוזק ראוין המים להכנס לתוך הפה. האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין, כלומר שנשאר מקום בית אחיזתו למעלה מן המים, אבל אם השקיע הכלים בתוך המים כל כך שגם ידיו מדיח במים, טהורין אותן הכלים, ואין אנו חוששין שמא יהדק בכלים שלא יכנסו המים לתוכו, שהרי אין דרך אחיזה להדק כל כך. ור' שמעון מחמיר בכך, ומצריך להרפות ידיו מעט ולתת ריוח בין הדבקים ידו לבית אחיזתו כדי שיבואו בהם המים. בית הסתרים, כגון פיה שלמעלה ושלמטה, ובית הקמטים, כגון בית השחי. חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות, שמשימות בפדחתן, ודרך הבנות להדק אותם היטיב היטיב עד שאין המים נכנסין בינן ובין הפדחת. ודוקא בראשי הבנות, אבל בצואר הבנות אין חוצצין דאין דרכן להדק בחוזק, שאין אשה חונקת עצמה. [ואם היו ענקים רחבים שאין מזיקין לצואר כל כך, חוצצין נמי אף בצואר, דדרך אשה להיות חונקת עצמה] מפני שנראית כבעלת בשר. קלקי הלב והזקן באיש ובית הסתרים באשה, כלומר שער הזקן ושכנגד הלב באיש ושבבית הסתרים באשה שנתלכלך בזיעה עד שנעשה עבה כמין שער מסובך. הרי הן חוצצין, מפני שהאיש מקפיד עליהן, והאשה מקפדת על שבבית הסתרים. לפלוף שבעין, כלומר צואת העין. והמלמולין, פי' טיט שעל היד שנמלל בידיו עד שנעשה עבה כעין גרגרין, ומדובקין בידיו. וטיט היון וטיט היוצרים וגץ יוני, כולם מיני טיט הם אלא שזה חזק מזה. ובצק שתחת הצפורן, כלומר עיסה, שהיא נדבקת הרבה. ואלו שאין חוצצין וכו', לפי שאין האיש מקפיד כל כך כמו אשה. לפלוף שבעין, כלומר שהוא לח. וכן גלד שעל(יה) המכה דרכו להיות לח. ושרף הלח, כגון דיו לח וכגון חלב בעודו לח. ולכלוכי צואה, כלומר בעודנה לחה. וצואה שתחת הצפורן וצפורן המדלדלת. אלו השנים האחרונים אין חוצצין לפי שאין דרך האדם להיות מקפיד בהן, והראשונים מלפלוף שבתוך העין כמו כן, אבל משרף הלח ואילך לפי שאין חוצצין כלל שאינן כל כך מדובקין.
[לשון רי"ף] אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ על בשרה, אם אותו היום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול, ואם לאו צריכה לחוף ולטבול. איכא דאמרי אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול, ואם לאו צריכה לחוף ולטבול. מאי בינייהו, איכא בינייהו סמוך לחפיפה טבילה. אמר רב שמואל בר' יצחק אשה לא תטבול בנמל, פי' מפני שמתביישת מבני אדם ואינה טובלת כהוגן. [ס"ז ע"א] אמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה. [עכ"ל רי"ף]. אם אותו היום שחפפה טבלה וכו', כלומר דכיון שבאותו היום טבלה אמרינן בודאי נזהרה בעצמה שלא תגע בזפת ושעוה [ו]בדברים החוצצין, ותלינן זאת החציצה שבאה עליה אחר שטבלה ועלתה, שאין דרך אשה לשכח דבר הצריך לה בזמן מועט כזה, כיון שטרחה בדבר, שחפפה בראשה ובשרה על מנת לטבול. אבל אם (ערבה) [עכבה] טבילתה למחרת, (האשה) [אפשר] ששכחה [מרוב] אורך [הזמן] ונזדמנו לה אותן המינין החוצצין ולא הרגישה עד שנדבקו בהן, וכשטבלה כבר נדבקו בה. איכא דאמרי וכו', כלומר דלא תלינן לקולא [אלא] היכא שטבלה סמוך לחפיפה, אבל הרחיקה ב' שעות או ג' תלינן לחומרא, וצריכה לבדוק עצמה פעם אחרת אם יש עליה עוד מאותן המינין החוצצין, וטובלת אחר כן. מאי ביניהו, כלומר במאי קא מיפלגי, כלומר מאי טעמא נקיט האי כל היום והאי נקיט בסמוך לחפיפה, ומשני בסמוך לחפיפה טבילה אי בעינן כל השנה או לא, דללישנא קמא משמע דרך אשה כל השנה לאחר טבילתה שעות רבות אחר החפיפה ש"מ דרגילה לשמור עצמה שעות רבות כולא שתא, הילכך השתא נמי תלינן לקולא ונאמר ששמרה עצמה יפה יפה קודם הטבילה, וזאת החציצה לאחר הטבילה באה (הטבילה) עליה, וללישנא בתרא משמע שכל השנה הצריכו אותה חכמים לטבול סמוך לחפיפה לגמרי, הילכך (אם) [אין] דרכה לשמור עצמה כמנהגה אלא שיעור מועט השתא נמי שיעור מועט שמרה עצמה כמנהגה ולא שיעור מרובה. נתנה תבשיל לבנה, ויש לומר שנדבק בבשרה דבר חוצץ, ואע"פ שאין עכשו נמצא עליה שום דבר חוצץ, אפילו הכי חיישינן כיון שראינו שנתעסקה בדבר חוצץ, אלא שהמים העבירום בשעה שעלתה מן הנהר, דהינו אחר הטבילה, (אלא) [אבל] בשעת הטבילה היה דבוק בבשרה. וקימא לן כלישנא בתרא דבעינן סמוך לחפיפה טבילה, ואם לא טבלה סמוך לחפיפה ונמצא עליה דבר חוצץ צריכה לחוף ולטבול פעם אחרת. ואם לא נמצא עליה דבר חוצץ טבילתה טבילה, מידי דהוה אמקום דלא איפשר, כדאמרינן לקמן [ס"ח ע"א] שחופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת. והיכא שטבלה בלא חפיפת הראש ולא בדיקת (הראש) [הגוף] לא סלקא לה טבילה, כדאמרינן נתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה, וכ"ש היא שנתעסקה בכמה כתמים שלא עלתה לה טבילה. ואפילו עיינה נפשה בשעת טבילה חפיפת הראש מיהא ליכא, לא סגי לה בעיוני דהא מתקנת עזרא היא. ואפילו שהיא מסרקא ברישא בתר טבילה ולא משכחת מידי דסביך במזייה, דילמא בהדי דמסרקא רישא השתא משתרי מזייה, אי נמי ההיא בניתא דהות קשר בשעת טבילה (בתר) [נתר] השתא בהדי מסרקא ולא ידיע. משום הכי בדטבלה בדלא בדיקת הגוף אי נמי בלא חפיפה לא סלקא טבילה כלל. והשתא נהוג נשי דבשעת חפיפה שטפן נפשיהו ובדקן נפשיהו. ולא משום דצריכין לחמים להדחת הגוף, אלא דהני מעלי להו טפי. ואי לא בדקן נפשיהו נמי סמוך לטבילה בשטיפה במים לא מעכב, אבל חפיפת הראש מיהא צריכה שתהא סמוך לטבילתה.
<h2>דף סז.</h2>
[לשון רי"ף] ת"ר והדוה בנדתה [ויקרא ט"ו], זקנים הראשונים אמרו תהא בנדתה לא תכחול ולא תפרכס עד שתבא במים, עד שבא ר"ע ולימד א"כ נמצאת מתגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, הא מה אני מקיים והדוה בנדתה, תהא בנדתה עד שתבא במים. וקי"ל דנדה וזבה אינן צריכות מים חיים, דתניא אין בין זב לזבה אלא שהזב טעון ביאת מים חיים וזבה אינה טעונה ביאת מים חיים, אלא מי מקוה בלבד שכל הגוף עולה בהן, וכמה הן אמה על אמה ברום שלש אמות, ושיערו חכמים מי מקוה מ' סאה. [עכ"ל רי"ף]. לא תכחול ולא תפרקס, כדי שלא יחמוד אותה בעלה בימי נדותה. עד שבא ר' עקיבא ולימד דאסור למחות בידה לכחול עיניה ולפרקס. כדי שלא תתגנה על בעלה ויגרשנה. ולחימוד בעילה אין אנו חוששין, שהתורה העידה על כל ישראל שאפילו ריקנים שבם מלאים מצות כרימון. וכתיב [שיר השירים ז'] סוגה בשושנים, אפילו אין גדר מפסיק ביניהם אלא גדר של שושנים שהוא קל לסתרו אין הם סותרין אותו, לפי שיראת שמים על פניהם לבל יחטאו. וקרא תהיה בנדתה לדרשא אחרינא אתא, דתהא בנדתה כל שבעה, כלומר שלא תטבול ביום השביעי עד ליל שמיני, כדתנן [יומא ו' ע"א] כל חייבי טבילות שבתורה טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה. שהזב טעון מים חיים, ונפסלין לטבילתו כל הימים והנהרות החמים, כגון חמי טבריא והדומה להם, והנהרות והאגמים המלוחים, והמעיינים הקטנים המתייבשים בימי החמה, ואינו יכול לטבול אלא במעיין ובור שמימיו נובעין ואינן פוסקין לעולם. אבל זבה ונדה [טובלות] בכל אלו ובמקוה הנקוה בידי שמים שלא נשאבו מימיו על ידי אדם, שהרי אין כתיב בו מים חיים כלל, אלא מים סתם [כ]דכתיב בשאר חייבי טבילות.
[לשון רי"ף] אמר רמי בר אבא האי ריבדא דכוסילתא, עד תלתא יומי לא חייצי, מכאן ואילך חייצי. אמר מר עוקבא לפלוף שבעין, לח אינו חוצץ, יבש חוצץ. ואימתי נקרא יבש, משעה שמתחיל ליירק. אמר שמואל כחול שבתוך העין אינו חוצץ, שעל גב העין חוצץ, ואם היו עיניה פורחות על גב העין נמי אינו חוצץ. ורבי יוחנן אמר פתחה עיניה ביותר או שעיצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה. ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי איתמר הכי לענין טהרות איתמר, אבל לבעלה שפיר דמי, כי הא דאמר ר"ל אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה, כדתנן האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים, אשה נראית כאורגת וכמניקה את בנה. [עכ"ל רי"ף]. ריבדא דכוסילתא, כלומר גלד שעל גבי מקום ההקזה, עד ג' ימים לא חייצי, לפי דעדין הוא לח ולא קפיד איניש עליה, אבל מכאן ואילך הוא יבש וחוצץ, לפי שהאיש קפיד עליה ורוצה להעבירו משם אין עליו דין בשר. [לפלוף שבעין] לח (ש)אינו חוצץ, שאינו דבוק הרבה לגוף, ועוד שאין קפיד עליו להסירו משם דהא אורחיה הוא. כוחל העין אינו חוצץ, לפי שהוא לח, על גבי העין חוצץ, דיבש הוא. (ואין) [ואם] עיניה פורחות, כלומר מזילות דמעה, אינו חוצץ, לפי שהדמעה אינה מניחתו לייבש. פתחה עיניה ביותר, נמצא שאין המים יכולין ליכנס בין גב העין לגבות עינו, או שעצמה עיניה ביותר, נמצא שריסי עיניה שאין נראין מסתתרין עכשיו בעצימה זו ואין ראוין לביאת מים כלל. ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, כלומר על הני שמעתתא קמייתא קאמר, דאינון ריבדא דכוסילתא וליפלוף שבעין וכוחל שחוץ לעין, דאינהו אמרי חוצצין, ולית הלכתא כותיהו אלא כסתמא דמתניתין דאייתי לעיל, דגלד שעל גבי המכה אינו חוצץ כלל, לא שנא ריבדא דכוסילתא ולא שנא בשאר מכה, ולא שנא בגו תלתא ולא שנא בתר תלתא. ולפלוף שבעין נמי סתמא קתני לה (דמתניתין) [במתניתין], לא שנא לח ולא שנא יבש אינו חוצץ, [וכן הכוחל אינו חוצץ] ובליפלוף (לא) [הא] קפיד בין חוץ לעין לתוך העין, לפי שהוא מזיק לאדם, אבל כוחל שהושם שם בכוונה לכולהו לא חיץ. והנך שמעתתא קא דחינן להו (בהלכתא) [מהלכתא]. אבל כי הא קאי [א]דר' יוחנן, דשמעתיה דר' יוחנן הלכתא היא מדריש לקיש, דאמר אשה לא תטבול אלא דרך גדילתא, אלמא אם שנתה מדרך גדילתה וטבלה, כגון ששחתה ביותר או זקפה ביותר, לאו כלום הוא מפני שמסתתרין בה מקומות הסמוכים לבית הסתרים שאין יכולין לבוא בהם מים, ואין דרך גדילתה לפתחה ביותר או לעצמה ביותר. זה הפירוש [הנכון], כי השלשה שמועות הראשונות סתם נאמרו, והשומע טעה והזכיר אותם על טבילת האשה, ובאו בעלי הגמרא ואמרו דלית הלכתא ככל הני שמעתתא לענין אשה, אלא כי הא דר' יוחנן דלאו איתמר כל הני אלא לטהרות, אבל הך דר' (יצחק) [יוחנן] לענין אשה איתמר והלכתא כוותיה מדריש לקיש. הלא תראה כי כלם אמרו חוצץ ואינו חוצץ, ור' יוחנן אמר לא עלתה, אלמא באשה לבעלה נמי מיירי. והיכי דמי דרך גדילתה, כדתניא בספרא [תו"כ פר' תזריע] האיש נראה כעודר וכמסיק זיתים, כעודר לבית הסתרים, שמתרחבין ומתפרדין העגבות זו מזו, וכמסיק זתים לבית השחי, שמגביה זרועותיו קצת ומתפרד הזרוע מבית השחי ונתגלה קצת, וכמו כן נמי צריך לעשות בשעת טבילה. והאשה כעורכת ומניקה את בנה, כעורכת לבית הסתרים, כלומר דאשה שהיא לשה עיסה, שהיא שוחה עצמה על העיסה ומתפרדין העגבות זו מזו, וכמניקה את בנה לתחת הדד, כלומר שמגבהת הדד על פיו של תינוק, וכמו כן צריכה לעמוד בשעת טבילה שיכנסו המים בין הבשר שתחת הדד להדד. וכאורגת בעומדים לבית השחי ליד הימנית, שהיא מגבהת יד הימנית שלה לארוג, וכל אותו מקום שגלוי בשעת אריגה צריך נמי שיכנסו המים בשעת טבילה. ר' יהודה אומר אף כטוה פשתן (לשמלות) [לשמאלית]. למדנו מדריש לקיש שאין האשה [טובלת] לא מעומד ממש ולא שוחה ממש, שמא יסתר בה מקום גלוי, אלא שוחה כענין הזה או קרוב לו, וצריכה שתפתח זרועותיה (דכותיה) [וירכותיה] על הדרך שאמרנו.
[לשון רי"ף] אמר רבה בר בר חנה נימא אחת קשורה חוצצת, שלש אינן חוצצות, שתים איני יודע. ורבי יוחנן אמר אנו אין לנו אלא אחת. אמר רבי יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, ומיעוטו אע"פ שמקפיד עליו אינו חוצץ, וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד. [עכ"ל רי"ף]. נימא אחת קשורה חוצצת, דמהדק טובא, ואין המים נכנסין לתוכו, ג' אינן חוצצין, דלא מהדקין ומתרחב הקשר כל עת, ויכולין המים ליכנס בתוכן, ב' מספקא לן, ואזלינן לחומרא. ור' יוחנן פשיטא ליה דב' נמי אינן חוצצין כלל. דבר תורה, כלומר הא דמוכחינן מרבוי את בשרו [ויקרא ט"ו] את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו [סוכה ו' ע"א] שגם (בבשרו) [בשערו] אין צריך שיהיה דבר חוצץ, דוקא שהקפידה תורה עליו היכא דהוי רוב האבר או השער מלוכלך בטיט ובצואה, ועם כל זה שהאיש יהיה מקפיד עליו ומצטער אם יודע לו וחוצץ. אבל אין האיש מקפיד עליו ואע"פ שרוב האבר מלוכלך לא היה מן הדין שיהא חוצץ מן התורה, כמו כן אם היה מיעוט האבר מלוכלך אע"פ שהבעלים מקפידים עליו לא היה לו לחוץ. ובאה ההלכה למשה מסיני, כדקימא לן [סוכה ד' ע"ב] חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני הן. וגזרה על רובו שאינו מקפיד אטו רובו המקפיד, דגזרינן (מקפיד אטו אינו מקפיד) [רוב אטו רוב]. ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד, דגזרינן (רוב אטו רוב) [מקפיד אטו מקפיד]. ויש מפרשים דבר תורה הלכה למשה מסיני, וגזרו הכי חכמים, אבל מן התורה רוב הגוף ככולו.
<h2>דף סז:</h2>
[לשון רי"ף] ואם טהרה מזובה, כשתפסוק מזובה. וספרה לה, לעצמה. שבעת ימים, יכול בין סמוכין בין מפוזרין, ת"ל ואחר תטהר, אחר (אחר) [אחד] לכולן. ר"ש אומר אחר תטהר, אחר המעשה תטהר, כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות, אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבא לידי ספק. [עכ"ל רי"ף]. ואם טהרה מזובה וכו', כשתפסוק מזובה, כלומר דבעי ז' נקיים מדם, ויום שפוסקת בו אינו עולה למנין, אלא וספרה לה שבעת ימי נקיים, וכן מתורגם ואם פסקת מדובה וגו'. וספרה לה, לעצמה, כלומר שאין הבעל צריך להיות סופר גם הוא עמה כדי שלא תטעה האשה בחשבונה, אי נמי שלא תטעה אותו, קמ"ל דנאמנת אשה לומר טהורה אני. בין סמוכין, שלא ראתה כלל ביניהם, בין מפוזרין, כגון שראתה ביום ג' או ביום ד', ונהי דלא יעלה אותו יום לחשבון, אבל נאמר שלא יפלו הימים הראשונים שספרה. ת"ל ואחר תטהר, אחר (אחר) [אחד] לכולן, כלומר אחר שתטהר פעם [אחת ותפסוק מראייתה בעי' שתטהר לגמרי, ולא שתטהר פעם] ושתים, שאם ראתה בנתים כל אותן ימים שספרה אין עולין לה בחשבון שבעה נקיים, וסופרת שבעה נקיים לכתחלה. ואחר תטהר, אחר המעשה תטהר, כלומר תכף שתטבול ביום בחצי היום נטהרת להתעסק בטהרות, דמסתמה נסתלקו דמיה שלה, כיון שהתירה תורה לטבול בנקיים של זבה ביום שביעי מבעוד יום, כדאמרינן בנדתה שבעה שלמים ולא בזיבתה שבעה שלמים, ש"מ שאין אנו חוששין שמא תראה עוד ביום, שכבר נסתלקו דמיה. אלא אמרו חכמים שלא תטבול ביום, שמא יבא עליה בעלה באותו יום עצמו ויש לחוש שמא תבוא לידי ספק, שאם תראה תסתור מה שספרה.
[לשון רי"ף] כל חייבי טבילות טבילתן ביום, נדה ויולדת טבילתן בלילה. אמר רב נדה בזמנה לא תטבול אלא בלילה, ושלא בזמנה תטבול בין ביום בין בלילה, ורבי יוחנן אמר נדה בין בזמנה בין שלא בזמנה לא תטבול אלא בלילה, משום סרך בתה. אתקין רב אידי בר אבין בנרש למיטבל ביממא דתמניא משום אריואתא, רב אחא בר יעקב בפפוניא משום גנבי, ורב יהודה בפומבדיתא משום צנה, רבא במחוזא משום אבולאי, פירוש פתחי מבואות שנסגרין בלילה. אמר ליה רב פפי לרבא מכדי כולהו נשי דהאידנא ספק זבות משוינן להו ליטבלן ביממא דשבעה, משום דרבי שמעון, דתניא אחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן, ר"ש אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק. [עכ"ל רי"ף]. כל חייבי טבילות, כגון זב ובעל קרי וטמא שרץ וטמא מת, טבילתן ביום שביעי שלהן, כדכתיב [ויקרא ט"ו] ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר, וכתיב [במדבר כ"ב] והזה עליו ביום השלישי וביום השביעי, ואחר ההזאה שנייה טובל מיד אם ירצה ואוכל בחולין ומעריב שמשו ואוכל בתרומה לערב של יום שמיני. אבל נדה ויולדת וזבה טבילתן בלילה, כלומר אינן רשאות לטבול ביום שביעי לנדתה וללידתה, אלא עד שתחשך ותטבול בלילה של יום שמיני ותהיה מותרת לאכול חולין או לשמש מטתה, (דבעולה) [דבעלה] (כחולה) [כחולין] חשבינן לה לכל דבר. והערב שמשה בערב יום שמיני ותהיה מותרת לאכול תרומה בליל יום תשיעי. וילפינן לה משבעת ימים תהיה בנדתה [ויקרא ט"ו], שתהא בנדתה כל שבעה. נדה בזמנה, דהינו יום שביעי לתחלת ראייתה, כגון שהתחילה לראות ביום שבת ושביעי שלה יום ששי בשבת, אינה רשאה לטבול ביום ששי בשבת אלא בליל שבת. ושלא בזמנה כגון בשבת או באחד בשבת, ובשבת יכולה לטבול אפילו ביום, שהרי כבר ישבה ז' ימים בנדתה משעה שראתה. רבי יוחנן גזר אפילו שלא [ב]זמנה, דהינו שבת ואחד בשבת, אטו זמנה, דהיינו יום ו' בשבת, משום סרך בתה, כלומר שמא תלמד בתה שלא ספרה אלא שבעת ימים, וכשתראה שאמה (ש)טובלת ביום תטבול גם היא ביום, והיא אינה יודעת שאמה יושבת ביום שמיני וכבר עברו [י]מי נידתה שלימים, אבל היא שיושבת ביום שביעי אינה רשאה לטבול דבעינן שתהא בנדתה כל שבעה קודם טבילה. וקימא לן כרבי יוחנן. והני מילי לכתחלה, אבל אם טבלה טבילתה טבילה, דהא אי איכא אונס בטבילת לילה טובלת ביום שמיני לכתחילה, כי הא דאתקין רב אידי בנרש למטבל ביממא דתמניא משום אריותא, שהיו יוצאין מן היער בלילה. אי משום גנבי, שהיו פוגעין בנשים בהליכתן לטבילה ואונסין אותן. משום צנה, שהרי בלילה יותר מי הנהר קרים מן היום שהשמש מחמם אותם ומשיב הנפש מיד ראשה שנצטננה בטבילתה. משום אבולא, פירוש שומרי השערים שסוגרים כל פתחי המבואות בלילה בין מישראל בין מגוים משום שלא יגנוב דבר בלילה, או שלא ילך נואף לזנות לבית חברו או אשה לא תלך לבית נואף, ואשר יצא מפתח ביתו בין איש בין אשה דמו בראשו, וכיון דהוה סכנה בדבר אוקמוה רבנן אדאורייתא שתטבול ביום שמיני מבעוד יום, ולא גזרינן משום סרך בתה. מכדי האידנא כולהו (נהי) [נשי] ספק זבות נינהו ובעי שבעה נקיים, וליטבלן ביממא דז', פירוש דאם זבה היא הא טבלה ביממא ואי נדה היא הא טבלה ביום שמיני, ומשום סרך בתה נמי ליכא למיגזר כדעבדינן לעיל, דהתם איירי קודם תקנת בנות ישראל הקדושות שהחמירו על עצמן ולא היו סופרות אלא כתקנת (בבורית) [רבי בסודית] דרואה יום אחד תשב ששה נקיים והוא [שנים תשב חמשה והן שלשה תשב שבעה נקיים], הילכך איכא למיטעי בתה משום אמה, אלא השתא אחר תקנת בנות ישראל דבין אמה ובין בתה לא משכחת להו טבילה בזמנה, אלא ביום שמיני לתחלת ראייתה, א"כ למה [לא] שרינן להו לכתחלה לטבול ביום שמיני לראייתה שהוא שבעה לנקיים שלה. ושני לה מדרבי שמעון, דתניא ואחר תטהר, רבי שמעון אומר אחר מעשה תטהר, פירוש לבעלה אחר הטבילה, דהא יש לה סילוק דמים ומסתמא שוב לא תראה בו ביום, אבל אמרו אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק, פירוש שמא תראה בו ביום ותסתור כל שבעה ונמצא בועל זבה למפרע. והכא משמע דלא סבירא לן מקצת היום ככולו. והכא נמי כיון דמשוינן לה כזבה אסורה לשמש כוליה יומא דתמניא, משמע [ד]שויוה רבנן לההוא יומא (ליום) [כיום] שבעה לנדה דהא נדה היא, ומשום הכי לא טבלה בשבעה לספירת נקיים שלה שהוא שמונה לתחלת ראייתה. וכתב רב אחא ז"ל (דאינו בלא) [דאי טבלה] בשבעה לא עלתה לה טבילה, משום גזירה שמא תשמש עם בעלה תיכף שטבלה. אבל (נקיים) בשמונה לספירת נקיים, שהוא תשעה לראייתה, שרינן לטבול ביום היכא דאיכא אונס, כגון גנבי או צינה והדומה להם, אבל לכתחלה [לא] משום סרך בתה, שלא תדע אם אותו יום שטובלת אמה הוא תשיעי לראייתה או שמונה לראייתה.
<h2>דף סח.</h2>
[לשון רי"ף] שלח רבין באיגרתיה אשה לא תחוף בע"ש ותטבול למוצאי שבת, ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה, והא בעינן סמוך לחפיפה טבילה. והלכתא חופפת בלילה [וטובלת בלילה]. קשיא הלכתא אהלכתא, דדרש אמימר הלכתא אשה חופפת בע"ש וטובלת למוצאי שבת, לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר. [עכ"ל רי"ף]. אשה חופפת בלילה, כלומר בליל שהיא טובלת בו, ולא אמרינן מתוך שמהומה לביתה אינה חופפת יפה יפה מחמת מהרותה וטרדתה, משום דהכי ניחא טפי שהטבילה סמוך לחפיפה, שאם תקדים יום אחד או חצי יום תשכח ותתעסק בכמה מיני כתמים החוצצין באדם, ולא תזכור בשעת טבילה לבדוק עצמה, אי נמי תזכור, מה תעשה מחפיפת שערות ראשה דלא סגי לה בעיוני בעלמא אלא בחפיפה במים חמין ומעביר בהן מסרק. קשיא הלכתא אהילכתא, לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר, פריש רב אחא ודאי אי איתרמי לה טבילה ביני שמשי דלא אפשר למסרק בלילה חייפה ביממא וטבלה בליליא. ואפילו איתרמי יום חמישי ויום ששי לשבת ימים טובים דלא איפשר לחוף בהם וזמן טבילתה בליל שבת, חייפה ד' בשבת וטבלה בי שמשי, משום דטבילה בזמנה מצוה. משמע בדבריו שהאשה צריכה לשמור את עצמה בנתיים מכל דבר חוצץ, כמו שצריכה לשמור מקשרה שערה. ויש לומר שאינה צריכה לכך הואיל ויכולה לבדוק עצמה בשעת טבילה, אבל תיקון השער דלא איפשר ביום טוב צריכה לשמור את עצמה בנתים. מיהו מדפריש טעמא משום דטבילה בזמנה מצוה, שמעינן מינה דהשתא דליכא טבילה בזמנה לא מיבעיא לה למיטבל בלילי שבת ויום טוב, דלא איפשר לה ביום טוב למיהוי סמוך לחפיפה טבילה. ואי עבדה עבדה, ובלבד שתבדוק בשעת טבילה, לפי (שאיפשר) [שאי אפשר] לה שלא נתנה תבשיל לבנה ולא האכילתו ולא נתעסקה בכמה ענינים. ואם לא שמרה עצמה מכל אלו ולא בדקה עצמה בשעת טבילה, לא עלתה לה טבילה. ותימה הוא לרבותינו הקדושים היאך אשה יכולה לטבול בלילי שבת ויום טוב, ואיך תנצל (משחיטת) [מסחיטת] שער, הילכך ראויה לדחות עד מוצאי שבת או עד מוצאי יום טוב. ועל טבילת מצוה דקא מקשינן לפירוש רב אחא ז"ל, יש לומר שאינו רוצה לומר משום טהרה, כמו שאנו אומרים בכל מקום [ביצה י"ח ע"ב] שנדה ויולדת טובלות [ביום] הכפורים משום טבילה בזמנה, משום שלא להרבות טומאה בארץ ישראל, אלא כוונתו היתה לומר טבילה בזמנה מצוה משום מצות פריה ורביה רוצה לומר, וה"ה בזמן הזה. תדע שהרי רב אחא רוב פסיקותיו היו לדורות אלו, (ולית) [ולא] להלכתא למשיחא לדרוש ולקבל שכר, אלא הלכה למעשה בא לאשמועינן. ובלבד שתשמור עצמה (משחיטת) [מסחיטת] שער.
<h2>דף עא.</h2>
[לשון רי"ף] א"ר בנימין בר יפת א"ר אלעזר כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים, שנאמר [ויקרא י"א] והתקדשתם והייתם קדושים, וכתיב בתריה אשה כי תזריע וגו'. פירוש יקדש עצמו בשעת תשמיש, כגון הא דאמרינן [נדרים כ' ע"ב] שאלו את אימא שלום אשתו של רבי אליעזר מפני מה בניך יפיפין ביותר, אמרה להן אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצי הלילה, וכשהוא מספר עמי מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד, אמרתי לו מה טעם, אמר לי מפני שלא אתן עיני באשה אחרת ונמצאו בני באין לידי ממזרות. וכגון ההיא דאמרינן [נדה ע"א ע"א] הנה נחלת ה' בנים וגו' [תהלים קכ"ז], א"ר חמא בר חנינא בשכר שמשהין עצמן על הבטן בשעת ביאה כדי (שיזרעו) [שיזריעו] נשותיהן תחלה הקב"ה נותן להן בשכרן בנים. וכגון הא דאמר רב חמא [שם י"ז ע"א] ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהם ביום וכו'. וכגון הא דתנו רבנן [גיטין ע' ע"א] הבא מבית הכסא אל ישמש מטתו עד שישהא שיעור חצי מיל מפני ששד של בית הכסא מלוהו, ואם שמש הויין לו בנים נכפין. וכגון הא דאמרינן הכא [שבועות י"ח ע"ב] והזרתם את בני ישראל מטומאתם אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. [עכ"ל רי"ף]. כל המקדש עצמו בשעת תשמיש, כלומר שאינו מהרהר באשה אחרת. אי נמי שמשמש בצניעות עמה. שנאמר להבדיל ולהורות, כלומר כשיהיה לבבכם מובדל (ב)[מ]אשה אחרת יהיו לכם בני הוראה. משמע דגם במקדש וכו' יהיו לו בנים ראוים להוראה. אינו מספר עמה בתחלת הלילה, דשמא ישמע קול אשה אחרת ויהרהר עליה, ולא יהיה לבו על אשתו לבדה ולא בסוף הלילה, כדי שלא יזכור ביאתה ביום ויתן עיניו באשה אחרת או יהרהר אחר אשתו. אלא בחצי הלילה, שאין (כל) [קול] איש ואשה נשמעת, וכשיגיע עמוד השחר כבר שכח מה שעבר עליו בלילה. מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד, כלומר (שמהרהר) [שממהר] בביאתו כדי שלא יבא לו שום הרהור מאשה אחרת בתוך אותה ביאה. ובשכר שמשהין עצמם על הבטן, כלומר קודם שיבעלו, כדי שתתלבש האשה מאהבתו (ותתלבש) [ותתאוה] (לבליעתו) [לבעילתו], וכשיתחיל הוא לבעול כבר נתחממה מרוב חימוד ותזריע היא תחלה קודם שיגמור האיש ביאתו ויזרע גם הוא אחריה, ויהיה זרע האשה תחתון שכבר יצא ראשון וזרע האיש אחרון ויהיה עליון, וקיימא לן דעילאה גבר ויזרע זכר כמותו. ישראל קדושים הן, ואין משמשין מטותיהם ביום, כדי שלא ישביעו עיניהם מראיית פני אשה. אי נמי שלא יראו בנשותיהן דבר מגונה וישנאה בשעת תשמיש, ולא יהיה לבו עליה אלא אחר אשה אחרת יפה ממנה. ולא דוקא ביום, דה"ה נמי ללילה דומיא דיום, דהיינו לאור (היום) [הנר].
<h2>דף עב:</h2>
[לשון רי"ף] ואשה כי יזוב זוב דמה, בין גיורת בין שפחה בין משוחררת בין בת ישראל. ימים, שנים. יכול ימים הרבה, אר"ע כל ששמועו מרובה ושמועו מועט תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת [כולה]. א"ר נחמיה וכי מה בא הכתוב לפתוח או לנעול, והלא לא בא לנעול אלא לפתוח, אם אתה אומר ימים י' אינן אלא מאה אלא מאתים אלא אלף אלא ריבוא, וכשאתה אומר ימים שנים פתחת. א"ר מונא משום ר' יהודה ימים שנים, יכול ימים הרבה, אם מרובים הם והלא כבר נאמר (ימים) רבים, הא לא דבר הכתוב אלא בימים מועטים, וכמה הן, הוי אומר שנים. רבים, שלשה. יכול רבים עשרה, אמר ימים ואמר רבים, מה ימים מיעוט ימים שנים אף רבים מיעוט רבים שלשה. יכול שנים ושלשה הרי חמשה, וכי נאמר ימים ורבים, והלא לא נאמר אלא ימים רבים, הא כיצד הרבים הללו יהו מרובים על השנים, וכמה הן, הוי אומר שלשה. יכול הרואה שלשה [ימים רצופים] בתחלת [נדה] תהא זבה, ומה אני מקיים ואשה כי תהיה זבה ברואה יום אחד, אבל ברואה שלשה בתחלה תהא זבה, [ע"ג ע"א] ת"ל על נדתה, אחר נדתה היא מיטמא ואינה מיטמא בתחלה. אין לי אלא סמוך לנדתה, מופלג מנדתה מנין, ת"ל או כי תזוב על נדתה. אין לי אלא מופלג מנדתה יום אחד, מנין שנים וג' וד' חמשה ששה שבעה שמונה תשעה עשרה, [אמרת] מה מצינו ברביעי שהוא ראוי לספירה וראוי לזיבה, אף אני אביא אלו שהן ראוין לספירה שיהו ראוין לזיבה. פירוש מה מצינו ברביעי שהוא ראוי לספירה וראוי לזיבה, שאם ראתה ג' ימים אחר נדתה הוחזקה זבה ומתחלת לספור מיום רביעי, ואם לא ראתה ביום ראשון הסמוך לנדתה אלא שראתה דם ביום שני ובשלישי וברביעי נעשית זבה וסופרת מיום חמישי, הנה הרביעי ראוי לספירה וראוי לזיבה, אף אני אביא את הששה שהן תשלום י' שיהו ראוין לזיבה. ומנין לרבות את י"א, ת"ל בלא עת נדתה. או יכול שאני מרבה את י"ב, אמרת לאו, מאי ראית לרבות את אחד עשר ולהוציא את שנים עשר, מרבה אני את אחד עשר שראוי לספירת או כי תזוב, ומוציא אני שנים עשר שאין ראוי לספירת או כי תזוב. פירוש אם ראתה תשיעי ועשירי ואחד עשר הרי היא זבה גמורה וצריכה ספירת שבעה, כענין שנאמר או כי תזוב וגו', אבל אם לא ראתה אלא עשירי ואחד עשר ושנים עשר אינה זבה גמורה ואינה צריכה ספירת שבעה, ששנים עשר אינו מצטרף לאחד עשר, לפי שאינו מימי זיבה אלא תחלת נדה הוא, ולפיכך אינו מצטרף עמהן להיותן שלשה. אין לי אלא הרואה שלשה שהיא זבה גדולה, מנין לרואה שנים שתהא זבה קטנה, ת"ל ימי, ומנין אפי' יום אחד, ת"ל כל. ומנין ששומרת יום כנגד יום, תלמוד לומר טמאה היא. יכול כשם ששומרת אחד לאחד כך תשמור שנים לשנים, ודין הוא, ומה הזב שאינו סופר אחד לאחד סופר שבעה לשני ראיות, זבה שהיא סופרת אחד לאחד אינו דין שתספור שנים לשנים, ת"ל יהיה לה, אין לה אלא יום אחד. [עכ"ל רי"ף]. ואשה כי יזוב זוב דמה, בין גיורת בין שפחה, כלומר שנטבלה לשום עבדות. ואע"פ שהיא אסורה לינשא לבן חורין, אפילו הכי הדם שלה טמא ומטמא טהרות, מה שאין כן בדם גויה דכדם בהמה דמי דטהור הוא, ושפחה נמי מותרת לעבד עברי הנמכר בגניבתו, ואם יבא עליה אותו עבד עברי בתוך שבעה ימי נדות מיחייב כרת. יכול הרואה ג' בתחלה תהא זבה, כלומר כל אשה שתראה ג' ימים זה אחר זה תהא זבה, ותהא צריכה ז' ימים למנות, ומה אני מקיים ואשה כי תהיה זבה, דהינו פרשת נדה דמשמע שאינה [צריכה] ז' נקיים, ברואה יום אחד, כלומר מוקמינן לה ברואה יום אחד לחודה. ת"ל על נדתה, כלומר בסמוך לז' ימי נדתה היא דהויא זבה אם ראתה שלשה ימים זה אחר זה, אבל בענין אחר לא. ואין לי אלא סמוך לנדתה, דהינו שתראה יום ח' וט' וי', מופלג מנדתה יום אחד כגון יום ט' וי' [וי"א]. מה מצינו ברביעי שהוא ראוי לספירה וכו', מפורש הכל בהלכות הרב ז"ל. ואין לי אלא הרואה ג' שהיא זבה גדולה, כלומר וצריכה ספירה ז' ימי נקיים מלבד יום שפוסקת בו. מנין לרואה (ג') [ב'], כלומר שתהא צריכה להיות שומר יום אחד דהיינו יום עשירי, ותהא אסורה לבעלה אפילו ביום י' עד שתטבול, ת"ל ימי. ומנין שאפילו ביום אחד נמי צריכה שימור ליום ט' שלא תראה בו, ותטבול ביום ותהא טהורה לבעלה. (ואם) [ואף] אחר הטבילה אסרוה חכמים משום גזירה שמא תראה אחר הטבילה ונמצא בועל זבה קטנה למפרע, הילכך אף לאחר הטבילה [אסורה לבעלה] עד שתחשך. יכול כשם ששומרת אחד לאחד וכו', כלומר כשם שאם ראתה ביום שמיני צריך שתספור יום תשיעי נקי, ובלא זה לא תטהר, כמו כן נמי אם תראה יום שמיני ותשיעי צריכה להיות סופרת שני ימים נקיים, דהיינו יום עשירי וי"א אבל בפחות לא, ותהיה אסורה לבעלה בי"א אע"פ שטבלה ביום עשירי שהוא יום נקי, ודין הוא שנאמר כן מק"ו ומה אם הזב שאינו סופר אחד לאחד, שאינו צריך שימור ליום שני אלא טובל בו ביום שראה וטהור, דקיימא לן [ע"ב ע"א] דראיה ראשונה של זב שכבת זרע בעלמא הוא, וטובל בו ביום וכשהעריב שמשו טהור הוא לגמרי, סופר שבעה לשתי ראיות, כדאמרינן [מ"ג ע"ב] מנה הכתוב שתים נקרא טמא שלש נקרא טמא, הא כיצד שנים לטומאה שלש לקרבן, כלומר שנים לטומאה לטומאת ז' צריך שיספור שבעה נקיים, כ"ש זבה שצריכה לספור אחד לאחד, שתספור שימור שנים לשנים, ת"ל יהיה לה, אין לה אלא יום אחד.
